נחמן ריבקין נ' חברת דניה סיבוס בע"מ

פסק דין

האם נכרת בין הצדדים חוזה העסקה לתקופה קצובה לתקופה של 23 חודשים? זוהי השאלה בה עלינו להכריע בתיק זה.

הרקע העובדתי

בחודש מרץ 2006 התבקש התובע ע"י מנכ"ל הנתבעת, דאז, מר קוטלר (להלן – "קוטלר") להצטרף לצוות הניהול של פרויקט אינטל בקרית גת (להלן – "פרויקט אינטל"), על מנת לנהל את פרויקט של הקמת מבנה.

לאחר שסוכמו ביניהם פרטי ההתקשרות, חתמו הצדדים על הסכם עבודה המסדיר את תנאי העסקתו בפרויקט אינטל (להלן – "חוזה אינטל"), ואשר קבע תקופת עבודה קצובה מיום 02.04.2006 ועד ליום 30.09.2006.

ביום 14.10.2007 קיבל התובע הזמנה נוספת מקוטלר להצטרף לצוות ישראלי היוצא מטעם הנתבעת לטפל בפרויקט רחב היקף ועתיר מימון בבוקרשט, רומניה עבור חברת אפריקה ישראל (להלן – "הפרויקט ברומניה").

לדברי התובע, סוכם בינו לבין מר קוטלר, כי ההתקשרות בין הצדדים תהיה לתקופה קצובה בת 23 חודשים (להלן – "התקופה הקצובה") ותתבסס על עקרונות "חוזה אינטל", היינו: חוזה אישי, שכר עבודה של 30,000 ₪ נטו לחודש, תנאים סוציאליים מלאים ומימון כרטיס טיסה לישראל פעם בשבועיים, לרבות מימון כרטיס טיסה לבת זוג. בנוסף, ביקש התובע כי תיקצב לו תקופת הודעה מוקדמת וכי בזמן שהותו ברומניה, יועמד לרשותו רכב גם בישראל.

בין הצדדים התקיים משא ומתן ובסופו סוכם, כי ינוסח חוזה התקשרות, אשר יועבר למנהל משאבי אנוש בחברה. בסמוך לאחר מכן, ועוד בטרם נחתם הסכם עבודה, שם התובע פעמיו לרומניה. במהלך תקופת שהותו שם, הוחלפו בין הצדדים טיוטות הסכם שונות (נספחים ב' וג' לכתב ההגנה). התובע העיר את הערותיו וקיבל את תנאי שכרו, "לאחר ויכוח לא קצר", כהגדרתו.

ביום 25.01.2008, בהיותו בביקור בארץ, קיבל התובע הודעה מקוטלר על סיום עבודתו לאלתר. לאחר דין ודברים סוכם, כי התובע ישוב לרומניה וכי השיחה בין השניים תימשך בביקורו הצפוי של קוטלר ברומניה.

ואכן, ביום 30.01.2008 נפגשו השניים בבוקרשט וקוטלר שב והודיע לו כי העסקתו הסתיימה. לטענתו, משנדחו דרישותיו לקבל פיצוי כספי ביחס לתקופה הקצובה, הגיש התובע תביעתו זו, אשר רכיביה השונים: תשלום שכר, תנאים סוציאליים, בונוס, אחזקת רכב, דמי הבראה, דמי חופשה פיצויי פיטורים ועוגמת נפש מתייחסים ליתרת התקופה הקצובה בסך של 19 חודשים.

הנתבעת מצדה, הכחישה כי מדובר על הסכם עבודה לתקופה קצובה של 23 חודשים, וטענה, כי כשלושה שבועות טרם ההודעה על סיום העסקתו, הודיע התובע בפני פורום של עובדי המטה של החברה ברומניה, כי בשל חילוקי דעות מקצועיים, הוא אינו מתכוון להישאר באתר ואף בנה לעצמו תשתית לעבודה נוספת ברומניה.

עוד טענה הנתבעת, כי בטיוטת ההסכם שנשלחה לתובע, לא צוינה תקופת העסקה קצובה, וזאת בניגוד ל"הסכם אינטל". למעשה, טענה הנתבעת, התובע החל לעבוד ברומניה ביום 21.10.07 מבלי שנחתם עמו הסכם העסקה. בסמוך לכך, התבקש התובע לקבוע בסעיף 4 להסכם, כי הוא מתחייב לתקופת העסקה מינימלית של 6 חודשים.

בהגנתה, הדגישה הנתבעת, כי אין כל ראיה בכתובים לכך, שכדברי התובע, הנתבעת התחייבה להעסיקו לתקופה של 23 חודשים, אלא נכתב, כי יש לציין "תקופת סיום".

עוד הוסיפה הנתבעת, כי הן היא והן מזמין העבודה לא היו שבעי רצון מעבודתו של התובע ברומניה, לרבות בקשר עם אי עמידה בלוחות הזמנים שתוכננו לפרויקט, כמו גם היעדר כימיה בינו לבין הצוות הפנימי שעבד עמו על הפרויקט. לפיכך, היא הודיעה לו על הפסקת ההתקשרות עמו, ערכה עמו גמר חשבון, והוא קיבל את כל המגיע לו, לרבות שכר עבודה עד ליום 28.02.2007 ומכתבי שחרור לקופות.

התובעת הטעימה, כי בפגישה מיום 30.01.08, שנערכה ברומניה, הסכים התובע, לאחר שנוהל עמו משא ומתן, על מועד סיום העבודה החל מיום 01.03.08, כאשר עד למועד זה ישהה התובע בהודעה מוקדמת, כולל כיסוי כל ההוצאות הנלוות ברומניה ע"י החברה.

ביום 18.03.08 שלח התובע דוא"ל למנהל משאבי אנוש בנתבעת, מר ברנע, ובו פרט את דרישותיו בנוגע לתנאי פרישתו וגמר חשבון, ובכלל זה: העברת דירה, רכב, טלפונים, הפרשות, ניכויים ושחרור הקופות. במכתב זה אין זכר לטענה, כי התובע זכאי לפיצוי כלשהו בגין הפרת חוזה לתקופה קצובה.

בטרם נפנה לניתוח הראיות שהובאו בפנינו, נקדים ונניח את התשתית המשפטית הרלוונטית בכל הקשור לחוזה העסקה לתקופה קצובה, ועל בסיסה של תשתית זו ננתח את הראיות שהובאו בפנינו.

התשתית המשפטית

הפסיקה הכירה במשמעויות הכלכליות מרחיקות הלכת שעשויות להיות להסכם עבודה לתקופה קצובה, ולכן קבעה כי הסכם כאמור חייב להיות חד משמעי וברור; למשמעות הפרתו של הסכם כאמור ראו את ע"ע 31202-04-10 יצחק אבישר – א.ס. עירוני רמת גן, [פורסם בנבו] מיום 6.3.13; להלן – עניין אבישר). בלשונו של בית הדין הארצי:

"חוזה עבודה אישי לתקופה קצובה... הוא חוזה עבודה אשר יש לו תוצאות משפטיות מיוחדות ובלתי רגילות, הן מבחינת הגבלת החופש המקובל להשתחרר מחוזה העבודה, והן מבחינת הנטל המוטל על הצדדים לו במקרה של הפרת החוזה. משום כך יש להקפיד על כך שחוזה עבודה אישי לתקופה קצובה כאמור, יהיה חד משמעי, וישקף בצורה ברורה את ההסכמה המודעת של הצדדים לחוזה בדבר החובות אשר הם נוטלים על עצמם. כל ספק בעניין זה יטה, איפוא, את הכף לכיוון היותו של חוזה העבודה חוזה לתקופה בלתי קצובה"